שני העורבים השחורים יצאו למטס הבוקר שלהם, אספתי לאט את חפצי מאדמת המדבר. הגוף כבר רצה לרדת, משתוקק לכוס תה, למרק חם, לאש לחיבוק ולקול אנושי. הרוח רצתה להשאר עוד ועוד ועוד להתערבל בין העולמות, להתמזג עם רוחות המדבר עם הזריחות והשקיעות להיות במרומים לאסוף לתוכה עוד חלקי רוח עתיקים מהנשמות שצעדו כאן לפני, להתידד עם רוחותיהם של קרובים ורחוקים, של חיים ומתים, של אבנים ועצים, חרקים וזוחלים, הולכים על ארבע ועל שתיים, להיות אחד.
להיות שובל בגלימת הרוח הגדולה המכילה את כולנו.

זו הפעם הרביעית ברציפות שאני עולה להר והפעם לארבעה יממות תמימות. אני וההר והרוח ללא הסחות. כשעליתי בפעם הראשונה לפני שלוש שנים ליממה אחת הייתי משוכנע שלא עלה יותר, שאין בי את הכוחות לשבת לבדי עם הרוח ללא אוכל ומים. אבל לא היה צורך בכוח, היתה בי קריאה לשוב אל ההר שנה לאחר שנה ולשבת אל מול המדבר והרוח.
קצת אחרי שירדתי שאלה אותי מישהי "האם לא פחדתי להיות לבד ארבעה ימים וארבעה לילות על הר במדבר"
אז לא, לא פחדתי. למעשה לראשונה אחרי שנים רבות לא הרגשתי כל פחד, הרגשתי מלאות גדולה ושלמות ענקית. הרגשתי חסין לכל אותם רגשות שלילים שהמציאות מציפה אותי בהם. אחרי שירדתי, אל מול האש עטפו אותו כוחות שהרחיקו ממני את הפחד והאימה שמלווים אותי מזה שנים ארוכות.
השאלה הזו נגעה בדיוק בנקודה הנכונה: לוז קיומי לאורך עשורים רבים היתה האימה, אימה מפני העומד לבוא, מפני אסון נורא העומד להתרגש עלי.
בחודשים הארוכים של השרות הצבאי בלבנון קרו למעשה מעט מאוד אירועים דרמטים, היום יום היה הדרמה עצמה, היום יום היה תחושה אינסופית של פחד. כל רגע נחווה בתוכי כאילו הוא הרגע האחרון של חיי. אינספור רגעי הפחד נצרבו לתוכי כאימה ארוכה ומתמשכת, אימה אינסופית שהגוף כבר אינו יכול להכיל. כל אחד חווה את האימה הזו באופן אישי. המנגנון החזק ביותר של ההתמודדות עם האימה היתה ההדחקה. אצלי מסיבות שאני לא בטוח מבין מנגנון ההדחקה לא פעל כראוי וכך הפכה האימה לשמיכה עבה שעטפה וסבבה אותי מכל עבר, חונקת אותי ואת תודעתי. דווקא האירועים שאמורים היו להיות דרמטיים ואימתיים הפכו להיות רגעים דוחקי אימה, אלא שלאחר שנסתיימו והכל "חזר לקדמותו" הם הצטרפו ונאספו אל תוך מסך האימה הסמיך.
שנים ארוכות היתה האימה חלק ממני היא צמחה והתפתחה והפכה להיות הבסיס האיתן "לפוסט-טראומה" שלי. למעשה בכל פעם שניסיתי לברוח מהטראומה וספיחיה היתה האימה הזו, הפחד הקמאי שהנה הגיע סופי מחבקת אותי "ומגכחת" לאוזני: "הנה, אני כאן, לא תוכל לחמוק ממני עד יומך האחרון"
העליות להר היו חלק עמוק וחזק מגירושה של האימה, חלק מדרך שהתחלתי ללכת בה בשנים האחרונות, דרך שאולי הגעתי אליה באקראי אבל היא (כנראה) הנתיב הנסתר שעליו הייתי צריך לפסוע.
במדבר על ההר ואל מול האש נתפוגגה האימה והפחד הפך להיות ללא יותר מזכרון.
הטבע האדיר והשלו אין בו פחד וחרדה ואימה קיומית הוא פשוט נמצא שם תמיד, מקבל לתוכו כל נשמה שהיא אבודה ככל שתהיה ומשיל מעליה את העיוותים שבני האדם כופים על עצמם.
המדבר וההר אינם פוחדים או נבהלים מכלום הם פשוט נמצאים עומדים ברוחות בשמש ובקור, רק קיימים והנשמה זרה ותזזיתית ככל שתהיה נספגת לתוכם וחיה.

השמש הציפה את היקום באור חלמוני חמים, הבריאה המשיכה במסעה השקט ואני ירדתי אל האש מעט שלם יותר, רסיסי נשמתי עפים ברוח, חג את היומיום כעורב.