"כשאתה שותה, העולם עדיין קיים, אבל הוא לא לופת אותך בגרון."
צ'רלס בוקובסקי

למין האנושי היו כמה תגליות והמצאות מוצלחות ביותר, האש והאלכוהול לדוגמה. אבל משניהם צריך להיזהר, לא לשחק איתם, כי זה שורף. אבל בעוד עם אש אתה מרגיש מהר מאוד את השרפה, עם אלכוהול אתה יכול לבעור שנים ולא לשים לב.

כבר היה חושך כשנכנסנו לחדר האוכל בגדוד. לא אכלתי כל היום אבל גם לא הרגשתי רעב, אני זוכר שבחשתי בצלחת הפלסטיק הכחולה. כשקמתי לזרוק את השאריות לזבל ולהניח את הכלים בקערת השטיפה ניגש אלי אחד הטבחים, קח, הוא אמר והגיש לי כוס זכוכית מלאה עד מחציתה בנוזל ענברי, זה ירגיע אותך. הוא היה בחור אמריקאי מבוגר שהתנדב לצה"ל והיה הטבח הפלוגתי שלנו. זו הייתה הפעם הראשונה שטעמתי וויסקי, בקיבוץ הינו שותים במסיבות אבל רק בירה. לא ידעתי שאפשר "להירגע" עם שתיה.
הוויסקי היה צורב, שמנוני ומגעיל ומיד שתיתי עוד כוס. שלושים ואחת שנים אחר כך שתיתי את הכוס האחרונה, בקליפדן שבמערב אירלנד זה היה ג'יימסון בן שמונה-עשרה הוא היה "עמוק ועשיר בטעמי ים"

כשאני מספר לאנשים שהייתי אלכוהוליסט אני מבחין בהרמת גבה נסתרת, אלכוהוליסט זה מישהו שישן על ספסל בגן ציבורי או לכל הפחות אדם לא מתפקד לחלוטין, יש גם כאלה לא מעטים מין הסתם. אבל לא צריך לשתות 24/7 כדי להיות אלכוהוליסט, כדי להיות מכור. להיות מכור זה להיות מנוהל על ידי משהו חזק ממך. לכל אורך שנות השתייה שלי הייתי בן אדם שמתפקד, קם בבוקר הולך לעבוד, נמצא עם הילדות שלי, מסיע לחוגים, הולך לישיבות הורים. תפקדתי כי ידעתי שמעבר לפינה מחכה "צ'ופר": אלכוהול. אפילו עם לא שתיתי כל יום ידעתי "לפצות" את עצמי על הימים החסרים. הייתי מחכה לימים שבהם יכולתי לחזור מאוחר, בארבע הייתי מתייצב באחד מהברים החביבים עלי והרבה פעמים הייתי גם הלקוח האחרון. אני יודע שיש אנשים שההתמכרויות שלהם לקחו אותם למקומות קיצוניים מאוד, לי היה פשוט מזל. המזל העיקרי היה שהגעתי (במקרה) למרפאה להתמכרוית בתל השומר ולמטפלת שידעה לעזור לי.
לא הפכתי להיות אלכוהוליסט עם אותה כוס ויסקי. הייתי אלכוהוליסט עוד לפני כן, מכור שחיכה להזדמנות שלו, לשילוב הנכון בין זמן לחומר. אותה כוס ויסקי נלגמה בנקודה שבה התערער משהו במבנה הפנימי שלי, איזה שהוא פין או זיז יצא ממקומו ופוטנציאל האלכוהוליזם החל לממש את עצמו.
כשאתה מכור אז אתה מכור. המציאות נעשית שטוחה, אין בהירות יש רק מוקד אחד שסביבו שוליים מעורפלים. לא ברגע אחד צללתי אל תוך האלכוהול ולא ברגע אחד עזבתי אותו. זה היה מסע ארוך ולא קל.

כשעלתה השמש בין העננים האפורים, כשהמים ברקו מיום חדש זה היה רגע שאני נוצר כרגע של ניקיון, כרגע של נשימה נכונה. באור העולה על המדבר הרגשתי שחזרתי לצעוד בדרכי. שגם עם הצלקות חיות ובוערות הן לא יותר מתזכורת ואזהרה כמה רחוק הייתי מעצמי וכמה עמוק אני יכול לרדת ולכן תמיד לנשום לאט ולהרגיש אדמה מוכרת מתחת לרגלי כדי שאוכל להגיע בבטחה לאן שתישאני הדרך.